מירי צחי
| שם לידה | מרים מזרחי |
|---|---|
| לאום |
 ישראל |
מרים (מירי) צחי (י"ט בתשרי ה'תשט"ו, 16 באוקטובר 1954 – י"ד בטבת ה'תשפ"א, 29 בדצמבר 2020) הייתה צלמת עיתונות ישראלית. צילומיה התפרסמו בעיתון "מקור ראשון", באתר ynet, בעלון "ישע שלנו" ובעיתונים ואתרים נוספים.
ביוגרפיה
צחי נולדה וגדלה בשכונת מנשייה בצפון יפו לגראציה ודוד מזרחי, עולים מהעיר איזמיר שבטורקיה.[1][2] בגיל 12 החלה לצלם ממצלמה שקבלה לכבוד בת המצווה שלה.
הייתה חניכה בתנועת הצופים ביפו. את שירותה בצה"ל היא מילאה בסיני. במהלך לימודיה במכינה קדם אקדמית היא הכירה את בעלה לעתיד, עורך הדין איתן צחי[1]. למדה לתואר ראשון באמנות ובתיאטרון באוניברסיטה העברית, רישום אצל יוסי שטרן בבצלאל וצילום במכללת בית וגן, במכללת אמונה ובסטודיו בתל אביב. לאחר חתונתם של מירי ואיתן, השתתפו בני הזוג בהקמת היישוב ענתות[1]. באותה עת הייתה מירי חילונית ואיתן היה דתל"ש. בעקבות אירוע טראומטי שאירע לבנם[דרוש מקור] החלה בתהליך חזרה בתשובה והמשפחה החלה לקיים אורח חיים דתי. לבני הזוג חמישה ילדים. בשנת 2012 השניים נפרדו.
קריירה
בשנת 1997 שלחה צחי צילום לעורך מקור ראשון, עופר שפירא[1]. הצילום התקבל וכך החלה הקריירה שלה כצלמת. כשנתיים לאחר מכן צילמה צחי את הצילום הפוליטי הראשון שלה, הפגנת "העם עם הגולן" בתל אביב. עמנואל שילה, עורך מקור ראשון אז, ראה את הצילום שהציגה לו והציע לה עבודה בעיתון[1].
במשך השנה שלפני ביצוע תוכנית ההתנתקות ועד מספר ימים לאחר סיום ביצוע התוכנית צילמה צחי את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ותיעדה באלפי תמונות את החיים ביישובים, ההפגנות והמחאות נגד ביצוע התוכנית ואת הריסות היישובים לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות[1]. על כך סיפרה צחי בראיון: "הייתי שם כדי להביא את הכאב של האנשים ולתעד מהזווית שלי". מתוך אלפי תמונות שצילמה בחרה צחי כמה מאות תמונות ויצרה מהן את הספר "קטיף – תשעה ימים באב". הספר יצא באמצע שנת 2006 והציג את תוכנית ההתנתקות על כל שלביה מזווית המצלמה של צחי[1].
ב-11 בפברואר 2006 תיעדה את הפינוי האלים בעמונה. חבר הכנסת אפי איתם, שנפצע בראשו במהלך העימות, הציג תמונות של צחי המוכיחות לכאורה שהוא נפגע מפרש משטרה ולא מיידוי אבנים כפי שטענה משטרת ישראל[3].
ב-13 בדצמבר 2011, במהלך אירוע של חדירת מתנחלים לחטמ"ר אפרים, צילמה צחי תמונות מהאירוע. המשטרה גילתה זאת ודרשה שתמסור לה אותן בטענה שהן דרושות כדי לגלות את האחראים לכך. צחי סרבה לכך בטענה שהדבר עלול לפגוע בפרנסתה ולמנוע ממנה את האפשרות לצלם במקומות דומים בעתיד. בית משפט השלום קיבל את דרישת המשטרה ודרש מצחי להפקיד בכספת בית המשפט את התמונות שצילמה צחי[4]. צחי לא ויתרה והגישה ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. ב-3 בינואר 2012 בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע שלמעט מספר תמונות בודדות לצחי אין שום חובה למסור את התמונות למשטרה[5]. גם המדינה לא ויתרה והגישה ערעור לבית המשפט העליון. ב-3 באפריל דן בית המשפט העליון בעניין וקרא לצדדים להגיע לפשרה[6].
בנובמבר 2015 הותקפה על ידי פעילי ימין בבית הכנסת בגבעת זאב בזמן שסיקרה את ההיערכות לקראת פינוי בית הכנסת, יחד איתה הותקפו גם הכתב רועי שרון אז כתב חדשות ערוץ 10 ואהוד אמיתון מסוכנות הידיעות TPS[7].
נפטרה ב-29 בדצמבר 2020, ממחלת הסרטן.[8] צחי הובאה למנוחות בבית העלמין ביישוב תקוע. היא הותירה אחריה חמישה ילדים.[9]
פרופיל כצלמת
בתחילת דרכה בעולם העיתונות, כאשר צילומיה התפרסמו בעיתון הימני "מקור ראשון" בתקופת הסכמי אוסלו, צחי נתפסה כימנית ואף נחשפה מספר פעמים לאלימות מצד ערבים[1]. עם זאת, היא טענה כי אופי תמונותיה אינו בהכרח ימני, והיא מצלמת הכל. כמו כן, טענה שמצולמיה חשים הרבה פחות עוינות כלפיה עקב היותה אשה[1], מה שפתח בפניה דלתות, למשל, ביהודה ושומרון, ואיפשר לה לצלם תמונות בעלות אופי בטחוני[10]. עם זאת, קרו מספר מקרים בהם צחי הגיעה לצלם הפגנות ומחאות ביהודה ושומרון, ולבושה הטעה את כוחות המשטרה באירוע לחשוב שהיא אחת מן המפגינות. כך קרה, לדוגמה, שבשנת 2010 הגיעה צחי לצלם מהומה של בני נוער בבית אל ורוססה בעצמה בגז פלפל על ידי כוחות היס"מ במקום[11].
העיתונאי אלישיב רייכנר אמר עליה ש"ההתמסרות של המצולמים למצלמה שלה היא בכמה רמות מעל כולם... בכל נושא – לא רק בהתיישבות – היא משקיעה את הנשמה"[1].
ספרים שהוציאה
- מירי צחי, קטיף: תשעה ימים באב, תמונות מאבק, הוצאת מקור ראשון, 2006.
- מירי צחי, אדמה בלב אדם. הוצאת ספרים בית אל, 2019
קישורים חיצוניים
- חגית ריטרמן, מרים צחי: צילום זו השפה שלי, באתר ערוץ 7, 7 בספטמבר 2006
מנחה נופה, עכבר העיר אונליין, סבתא, חוזרת בתשובה וצלמת עיתונות: הצלמת מרים צחי, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2014- בת-חן אפשטיין אליאס, מעבר לפינה, באתר ישראל היום, 27 ביוני 2019
- הודיה כריש חזוני, מלחמות, פינויים והחיים: 25 שנה מאחורי העדשה, בעיתון מקור ראשון, 7 בנובמבר 2019
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 1.9 חגית ריטרמן, מרים צחי: צילום זו השפה שלי, באתר ערוץ 7, 7 בספטמבר 2006
- ^ הודיה כריש חזוני, 25 שנה מאחורי העדשה: מירי צחי הלכה לעולמה, באתר www.makorrishon.co.il
- ^ אריק בנדר, איתם: התמונות מוכיחות ששוטרים פגעו בי, באתר nrg, 8 בפברואר 2006
- ^ חזקי עזרא, בית המשפט: התמונות - לכספת בית המשפט, באתר ערוץ 7, 15 בדצמבר 2011
- ^ אורנית עצר, הצלמת לא תמסור את כל הצילומים למשטרה, באתר ערוץ 7, 3 בינואר 2012
- ^ אורי פולק, פרשת מסירת צילומי מירי צחי – לדיון בבג"ץ, באתר כיפה
- ^ אלכסנדר כץ, צפו: כתב 'חדשות 10' רועי שרון וצלם הותקפו, אנשי תקשורת אחרים נפגעו, באתר אייס, 4 בנובמבר 2015
- ^ מעריב אונליין, "אובדן גדול": צלמת העיתונות מירי צחי הלכה לעולמה בגיל 66, באתר מעריב אונליין, 29 בדצמבר 2020
- ^ אור יזרעאלי, בדרכה האחרונה: הצלמת מירי צחי הובאה למנוחות, באתר "סרוגים", 29 בדצמבר 2020
- ^ מנחה נופה, עכבר העיר, סבתא, חוזרת בתשובה וצלמת עיתונות: הצלמת מרים צחי, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2014
- ^ איתן אהרון, היס"מ ריססו את הנוער ועל הדרך את צלמת מקור ראשון, באתר "סרוגים", 9 ביוני 2010
