קרבן איל נזיר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף קרבנות נזיר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרבן איל נזיר
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר במדבר, פרק ו', פסוקים י"ג-כ'
משנה מסכת זבחים, פרק ה', משנה ו' ;פרק ח', משנה א' ; פרק י', משנה ב' ; מסכת נזיר, פרק ו', משנה ט'
תלמוד בבלי מסכת חולין, דף צ"ח עמוד ב' ; מסכת זבחים, דף פ"ט עמוד ב'
משנה תורה הלכות נזירות, פרק ח', הלכות ב'–ד'

קרבן איל נזיר הוא סוג של קרבן שלמים שמביא נזיר לאחר תום תקופת נזירותו, יחד עם כבש שמביא לעולה וכבשה לחטאת.

המקור בתורה

(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ... (יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה'... וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: (טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם.. (יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה' עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ...(יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ: (כ) וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן

לפי דעה אחת קרבן השלמים הוא הקרבן המרכזי שבו תלויה כפרת הנזיר, והוא מוקרב רק לאחר הקרבת החטאת והעולה המובאים עימו, כמובא במשנה:[1]: ”הָיָה מְבַשֵּׁל אֶת הַשְּׁלָמִים אוֹ שׁוֹלְקָן. הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל, וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל, וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד, וְנוֹתֵן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר וּמְנִיפָן, וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטַּמֵּא לְמֵתִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֵּיוָן שֶׁנִּזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים, הֻתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת בְּיַיִן וּלְהִטַּמֵּא לְמֵתִים”. הרמב"ם פוסק כרבי שמעון שאין הכפרה תלויה דווקא בקרבן שלמים[2].

יחד עם האיל מביא הנזיר מכספו[3] עשרה חלות ועשרה רקיקים, העשויים משישה ושני שלישי עשרון סולת, ומשוחים ברביעית שמן. ובשחיטת האיל על הכהן לכוון להתיר אף אותם.

הקרבתו

הלכות הקרבתו של קרבן זה שווים לקרבן תודה כמובא במשנה:

הַתּוֹדָה וְאֵל נָזִיר, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם

כמוזכר במשנה, מלבד חיוב הבאת החלות והרקיקין, איל השלמים של הנזיר יחודי גם בכך שנאכל לתקופת זמן של יום ולילה לאחר הקרבתו, במקום למשך שני ימים ולילה, כדיניו קרבן שלמים רגיל. זאת הסיבה לכך שקרבן זאת עומד בשורה אחת עם קרבן תודה בסדר הקרבת הקרבנות, כמובא במשנה[4]: ”הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וּטְעוּנִים לָחֶם”. מעלה זאת קודמת למעלתם שלמים "שהם קריבים בציבור כביחיד" לעומת קרבן זה שמוקרב רק כקרבן יחיד.[5]

אכילת בשר הקרבן

הזרוע של איל הנזיר ניתנת לכהן והיא אחת מכ"ד מתנות כהונה. היא מתבשלת דווקא בתוך העזרה, בתהליך טהרתו של הנזיר, בתוך דוד מיוחד למטרה זאת. שערו של הנזיר, שאותו מגלח בלשכה מיוחדת בבית המקדש הנקראת לשכת הנזירים נשרף באש שתחת הדוד בו מתבשל בשר קרבן השלמים[6].

נחלקו התנאים בנוגע לתהליך בישולו של הזרוע של האיל.

בשלה - אין בשלה אלא שלימה, רבי שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל

קיימים שני הסברים בגמרא במהות המחלוקת: לפי הסבר אחד של הגמרא התנאים נחלקו האם הכהן חותך את הזרוע מהאיל לפני הבישול או שמבשל אותה שלימה. לפי הסבר אחר קיימת הסכמה שחותכים אותה לפני הבישול, והמחלוקת היא אם מבשלים אותה יחד עם כל האיל או בנפרד[7].

מלבד זאת נותנין לכהנים גם את החזה ואת השוק של הבהמה, וכמוזכר במשנה כל אלו נאכלים לכהנים, ולנשותיהם ולעבדיהם, ככל מתנות כהונה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משנה, מסכת נזיר, פרק ו', משנה ט'.
  2. ^ במשנה תורה לרמב"ם, הלכות נזירות, פרק ח', הלכה ד'.: ואם הביא קרבנותיו ולא גלח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב שמשיזרק עליו אחד הן מן הדמים הותר, אע"פ שלא נתן על כפיו ולא הניף שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב. וכל זה לא כדברי ובפרוש המשניות שפסק כתנא קמא. ועיין בכסף משנה שם, ובתוספות יום טוב על המשניות שם שביארו שיטתו
  3. ^ רמב"ם נזירות ח, א'
  4. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י', משנה ב'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ט עמוד ב'
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות נזירות, פרק ח', הלכה ב'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ח עמוד ב'