פוגרום קיילצה
| חלק מפיגועים כנגד יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה | |
|---|---|
| תאריך | 4 ביולי 1946 |
| תאריך עברי | ה' בתמוז ה'תש"ו |
| מקום | בעיקר רחוב פלנטי 7, קיילצה, פולין |
| מטרה | הרג יהודים ללא אבחנה |
| סוג | פוגרום |
| נשק | סכינים, מקלות עץ, מוטות ברזל, מפתחות ואומים |
| הרוגים | 47 |
| פצועים | 80 |
| מבצע | פורעים פולנים |
| מניע | עלילת דם |
פוגרום קְיֶילְצֶה היה פוגרום שאירע בשרידי יהודי פולין ב-ה' בתמוז ה'תש"ו, 4 ביולי 1946, בעיר קיילצה (Kielce) שבפולין, לאחר שנפוצה בעיר עלילת דם נגד יהודים שכביכול השתמשו בדם ילד נוצרי לצורך טקס דתי.
בפוגרום נרצחו 47 מתוך 163 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו.
השתלשלות האירועים
ב-1 ביולי 1946 נעלם בקיילצה הנריק בלשצ'יק, ילד בן שמונה. לאחר שהוריו לא מצאו אותו, הם הודיעו על דבר העדרו למשטרה. כעבור יומיים חזר הנריק לביתו וסיפר שיהודים חטפו והחזיקו אותו באחד הבתים בעיר וכי הצליח להימלט בסופו של דבר דרך חלון הבית.[1]
בבוקר 4 ביולי 1946 הלכו הנריק ואביו למסור עדות בתחנת המשטרה. בדרך הצטרף אליהם מכר, וכשחלפו השלושה על פני הבית ברחוב פלנטי 7, הצביע אותו מכר על הבית והורה להנריק לומר שבמרתף הבית הזה הוחזק בניגוד לרצונו. כשנשאל הילד אם יזהה את האיש שנעל אותו במרתף, הצביע הנריק על איש נמוך קומה, שחבש כובע ירוק ועמד באותה שעה ליד הבית.
בתחנת המשטרה, כמאתיים מטר מהבית ברחוב פלנטי, התקבל דיווחו של הילד באמון, ומפקד התחנה הורה לעצור את האיש בעל הכובע הירוק. שישה שוטרים, בלוויית הנריק ואביו, הלכו לחפש את "החשוד". הם עצרו את קלמן זינגר, בחור דתי ניצול מחנות הריכוז, הביאו אותו לתחנת המשטרה והכו אותו. בד בבד החלו השוטרים להפיץ שמועות שיהודים חטפו את הילד וכלאו אותו במרתף.
בהמשך אותו בוקר החל להתאסף בקרבת הבית המון פולני מוסת, שהאמין כי בבניין מוחזקים ילדים נוצרים, שלפי המסורת העתיקה דמם משמש לאפיית מצות, ולפי הגרסה החדשה – לעירויי דם לחיילים רוסים פצועים. לעלילה נוספה שמועה שהילדים הנוצרים המוחזקים בבניין כבר אינם בחיים.
בשעה 11:00 לערך עצרו ליד הבית שני כלי רכב צבאיים, ומתוכם קפצו כמה חיילים מצוידים ברובים אוטומטיים. החיילים ירו על חלונות הבניין. למקום הגיעו גם כוחות משטרה, והם פרצו לבניין .חלק מחברי "הקיבוץ" של תנועת הבריחה, שהכינו עצמם לעזוב את פולין, נגררו החוצה ואחדים נרצחו מיד באכזריות. קציני צבא אחדים, שהצטרפו לאספסוף, הורו ליהודים למסור לידיהם את הנשק, שבו החזיקו לצורכי הגנה והבטיחו לשמור עליהם.כאשר הם עזבו את הבניין החלו שוטרים להרוס את הדירות וההמון ששהה בחוץ פרץ אל הבניין. התנהגותם של השוטרים שלהבה את ההמון, שהשליך אבנים לעבר המבנה וצעק שהיהודים רוצחים ילדים פולנים. היהודים שנלכדו בבניין הוכו בקרשים ובמוטות ברזל. אלה שהוצאו מהבניין נגררו לכיכר סמוכה, ושם נרצחו.[2]
למשך זמן קצר עוד הצליחו כוחות המשטרה והצבא להדוף את ההמון מהבניין ולהעביר את ההרוגים והפצועים לבית החולים העירוני. עם זאת המהומות התפשטו לנקודות נוספות בעיר.
סמוך לבית היהודים שכן המפעל ליציקת פלדה "לודביקוב". בסביבות 12:30, השעה שבה יצאו העובדים להפסקת הצוהריים, פרצו כ-500 פועלים את שערי המפעל ויצאו כאיש אחד לכיוון רחוב פלנטי. הפועלים, שהיו מצוידים בסכינים, במקלות עץ, במוטות ברזל, במפתחות ובאומים, הבקיעו מעבר בקלות ופרצו גם הם לבניין.
באותו יום התנפלו פורעים גם על רכבת שהגיעה לעיר מצ'נסטוחובה; נהג הקטר האט בכוונה, וכל היהודים הוצאו בכוח מהקרונות ונרצחו. הפורעים שדדו מהקורבנות שעונים, בגדים, נעליים וכסף.
בשעות אחר הצוהריים הגיעו לקיילצה יחידות צבא מוורשה ופיזרו את האספסוף. ההרוגים והפצועים היהודים הועברו לבית החולים "אלכסנדרה ה"קדושה"", והניצולים נלקחו לאצטדיון המקומי ולמשרדיו של שירות הביטחון.
במוצאי יום הפוגרום נערכה בעיר פגישת הבנה, שבה השתתפו הפלגים הפוליטיים השונים וסגן ראש המחוז. זה גינה את הלשכה הכנסייתית של הבישופים על אדישותה בעת ההתרחשויות. בפגישה הוסכם על נוסח של כרוז שהיה אמור להתפרסם כדי להרגיע את הרוחות. "הוועד המרכזי של יהודי פולין" בוורשה שלח לקיילצה את הד"ר אברהם ברמן ואת יצחק צוקרמן, והם הביאו ליהודי העיר מזון ובגדים. בשעות הערב הכריזו השלטונות על עוצר והמשטרה הכריזה על מצב חירום.
תוצאות הפוגרום
בפוגרום נרצחו 47 מתוך 163 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו. מבין ההרוגים, 33 גופות זוהו על ידי מכרים או על פי תעודות שנמצאו בבגדיהם. 8 גופות לא זוהו ונקברו בעילום שם. לגבי אחת מהן צוינה הכתובת B 2969 שקועקעה על זרועה. שישה נוספים מתו מפצעיהם בבית החולים בקילצה, כשבוע לאחר הלוויה.[3] כמו כן נהרגו שניים מהתוקפים. יהודי העיר שניצלו מהפוגרום, ובכללם הפצועים שאושפזו בבית החולים בעיר, הועברו מקלצה ללודז' ברכבת מיוחדת של "הצלב האדום".[4]
ב-8 ביולי 1946, נערכו ההלוויות להרוגי הפוגרום, שנקברו בבית הקברות היהודי הישן בעיר. תושבי העיר עמדו משני צדי הרחובות שבהם עבר מסע ההלוויה, ואת המתים ליוו כעשרת אלפים איש, בהם פולנים רבים שהצטוו ליטול חלק בהלוויה בהוראת השלטונות. בראש המלווים צעדה משלחת מטעם מפעל "לודביקוב", ואת מסע ההלוויה הובילה יחידה מיוחדת של הצבא, שהייתה ממונה על הלוויות ממלכתיות וטקסים. בקבר אחים, שאורכו כ-60 מטרים, נטמנו זה בצד זה יותר מארבעים ארונות קבורה.
ב-9 ביולי 1946, החל בבית משפט צבאי שהוקם בעיר, משפטם של הנאשמים ברצח. מבין 12 הפולנים שהועמדו למשפט, נידונו תשעה למוות והוצאו להורג ב-12 ביולי 1946.[5] בין ספטמבר לדצמבר 1946 נערכו משפטי המשך, שבהם הועמדו לדין 30 נאשמים, שוטרים וחיילים, ובנוסף נעצרו גם בכירים מקומיים בדרגים שונים.
לפוגרום נודעה השפעה טראומטית על היהודים בפולין ובעולם כולו, והוא עורר הדים נרחבים. פוגרום זה, יחד עם הפוגרום בקרקוב בסוף שנת 1945[6] ואירועים אנטישמים נוספים שהתרחשו בפולין, הובילו להתפכחות ניצולי השואה מהחלום להשתלב שוב בחברה הפולנית והוביל להגירה של עשרות אלפי יהודים פולנים במסגרת תנועת הבריחה.[7]
הנצחה
בבית הקברות היהודי בעיר הוקמה על קבר הנרצחים מצבה מאבן חול אדומה, בצורת אובליסק, שעליה נכתב בעברית ובפולנית: "מ"ב קדושים שנרצחו ביום ה' תמוז, תש"ו, בקלצה, ד' ינקום דמם".[8]
בשנת 1996, במהלך טקס זיכרון בקיילצה, ביקש ראש העיר בוגוסלב צ'שלסקי את סליחת היהודים. בנאום שנשא במעמד קהל רב, ובו גם אורחים מישראל, בהם ניצולים מהפוגרום, אמר צ'שלסקי שאין להתכחש לעובדה כי היו בקלצה אנשים שלקחו לידיהם מוט ברזל, אבן או קרש, ורצחו יהודים. לדעת צ'שלסקי, בקשת הסליחה היא מחווה בסיסית ומתבקשת כלפי הקורבנות.[8]
ב-4 ביולי 2006, לציון 60 שנה לפוגרום, התנצלה ממשלת פולין באופן רשמי על האירוע, שהוגדר על ידיה כ"מעשה זוועה, בושה גדולה, טרגדיה ליהודים וטרגדיה גם עבור הפולנים".[9] לזכר הקורבנות הוצב בעיר פסל וניטע עץ אלון.
ראו גם
- הטבח בידוובנה (1941)
לקריאה נוספת
- שרה בנדר, בארץ אויב, יהודי קלצה והסביבה, 1939 - 1946, יד ושם, ירושלים, 2012
- הרב דוד כהנא, אחרי המבול: חיי הקהילות בפולין לאחר השואה, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, עמודים 58–76.
- הילה טימור אשור, השוטר הטוב: האיש שהציל עשרות ניצולי שואה מפוגרום, שנה וחצי אחרי שחרור אושוויץ, ישראל השבוע, ישראל היום, 14 באפריל 2023, כ"ג בניסן תשפ"ג, עמודים 14-17
- יוחנן כהן, עוברים כל גבול "הבריחה"פולין 1946-1945זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 336-323.
- יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 204-199.
קישורים חיצוניים
- אמרי לוי סדן, "הפוגרום שאחרי המלחמה": גל רציחות היהודים ששטף את פולין אחרי השואה, וואלה, 12 באפריל 2018
- סבר פלוצקר, העם הפולני ראה, שתק וטבח, באתר ynet, 6 ביולי 2006
- מיטל אולמן, מיכל בכר, שישים שנה לשחרור - הפוגרומים שאחרי. בהוצאת המכון ללימודי השואה ע"ש חדווה אייבשיץ. (הקישור אינו פעיל)
- ניצן צור, 70 שנה לפוגרום קיילצה, באתר ערוץ 7, 4 ביולי 2016
- עופר אדרת, קורבנות פוגרום קיילצה הונצחו באבנים בפתח הבית בו נרצחו, באתר הארץ, 5 ביולי 2018
- יהודים נמלטים מקיילצה, פולין, יומיים לאחר הפוגרום ביהודי העיר, 6 ביולי 1946, בתערוכת האינטרנט "החודש הזה בתקופת השואה", באתר יד ושם.
הערות שוליים
- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 199
- ^ יהודה באואר, הבריחה, 1970, עמ' 200
- ^ הרב דוד כהנא, אחרי המבול: חיי הקהילות בפולין לאחר השואה, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, עמוד 65.
- ^ יהודים נמלטים מקיילצה, פולין, יומיים לאחר הפוגרום ביהודי העיר, 6 ביולי 1946, באתר יד ושם
- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 202
- ^ ראו תיאור פוגרום זה בתיק הארכיון הציוני מס' J12\178
- ^ שרה בנדר, בארץ אויב: יהודי קלצה והסביבה 1946-1939, יד ושם, ירושלים 2012
- ^ 8.0 8.1 שרה בנדר, כאילו לא הספיק להם אושוויץ, באתר הארץ, 4 ביולי 2006
- ^ רויטרס, פולין התנצלה על פוגרום ביהודים ב-1946, באתר וואלה, 5 ביולי 2006
