צ'ארלס דיקנס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף דיקנס)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צ'ארלס דיקנס
Charles Dickens
דיקנס בניו יורק, לערך 1867–1868
דיקנס בניו יורק, לערך 1867–1868
קריקטורה של צ'ארלס דיקנס חוצה עם ספריו את תעלת למאנש
צ'ארלס דיקנס על כריכת ספרו "דייוויד קופרפילד"

צ'ארלס ג'ון הפם דיקנסאנגלית: Charles John Huffam Dickens; ‏7 בפברואר 18129 ביוני 1870) היה סופר, עיתונאי ושחקן תיאטרון אנגלי בתקופה הוויקטוריאנית.

ביוגרפיה

צ'ארלס דיקנס נולד בעיר הנמל פורטסמות' שבדרום אנגליה. אביו היה פקיד ימי בעל הכנסה נאה, שאפשרה לדיקנס הצעיר להתחנך משך זמן בבית ספר פרטי. כשהיה ילד, עברה משפחתו להתגורר בצ'טהאם שבמחוז קנט, וב-1823 לקמדן טאון שבלונדון.

מצבה של המשפחה השתנה כאשר אביו נכלא עקב הסתבכות בחובות, לאחר שבזבז כסף רב מדי על אירוח ושימור מעמדו החברתי. דיקנס בן ה-12 נשלח לעבוד במשך עשר שעות ביום במפעל לייצור משחת נעליים, בבעלותו של אחד מקרוביה של אמו. הוא בילה את זמנו בהדבקת תוויות על צנצנות המשחה והרוויח שישה שילינג לשבוע, מהם היה צריך לממן את דמי מחייתו ומגוריו, ולתמוך במשפחתו שהייתה כלואה במרשלסי, בית הסוהר לבעלי חוב.

כעבור כשנתיים נחלצה משפחתו מקשייה, בין השאר הודות לסכום שהגיע בירושה ממשפחת אביו. המשפחה נחלצה מן הכלא, אך אמו לא מיהרה ליטול אותו ממפעל ייצור משחת הנעליים, עלבון שדיקנס לא מחל לה עליו מעולם. כששמע אביו, שהחשיב עצמו כג'נטלמן, שבנו עדיין משמש כפועל פשוט, זעם ואסר עליו להמשיך לעבוד שם.

בשנת 1827, כשהוא בן 15, החל דיקנס לעבוד כלבלר משפטי, משרה זוטרה שהיוותה הכשרה מקדימה לאפשרות להפוך לעורך דין. דיקנס לא חיבב את המשרה ולאחר תקופה קצרה כקלדן בבית המשפט, הפך לעיתונאי המדווח על העימותים בפרלמנט ועל מערכות הבחירות הסוערות באותה תקופה באנגליה, והמשיך לכתוב, לתרום ולערוך במגזינים לאורך רוב שנותיו. מסעותיו ברחבי אנגליה משתקפים במידת מה גם בספרו הראשון "מועדון הפיקוויקים", שיצא בשנת 1836.

ב-2 באפריל 1836, נישא דיקנס לקת'רין הוגארת', בתו של עורך ה-Evening Chronicle. לזוג נולדו עשרה ילדים. שנות נישואיו לקת'רין הוגארת' היו הפוריות והמוצלחות ביותר לדעת רבים, כאשר דיקנס מפרסם כמעט בזה אחר זה את ספריו: "אוליבר טוויסט", "ניקולס ניקלבי" ו"בית ממכר עתיקות". ב-1850 פרסם דיקנס את הרומן "דייוויד קופרפילד" - רומן חניכה ריאליסטי. את הספר "זמנים קשים" על תחלואי החברה המתועשת, פרסם ב-1854. דיקנס רכש לו שם ופופולריות, והכנסותיו אפשרו לו אף לרכוש (בשנת 1856) בית מידות ברוצ'סטר שבמחוז קנט, שבילדותו חלף על פניו וחלם לחיות בו. ב-1857 פרסם את "דוריט הקטנה", ספר שעוסק בכוחו המשחית של הכסף.

בשנת 1858 נפרד דיקנס מרעייתו. גירושין לא היו מקובלים אז, בפרט לא לאדם ידוע כדיקנס. רעייתו עזבה את ביתם המשותף עם ילד אחד בלבד; כל שאר הילדים נשארו בטיפולה של אחותה, ג'ורג'ינה. דיקנס המשיך לתמוך בפרודתו עד יום מותה. בשנת 1857 כאשר מלאו לו ארבעים וחמש שנה החל בקשר עם אלן טרנן, בת השמונה עשרה. הקשר ביניהם נמשך עד מותו. דיקנס עצמו שרף את כל התכתובות ביניהם ואף היא על פי בקשתו עשתה כן.

בשנת 1859 הוא פרסם את הספר "בין שתי ערים", על המהפכה הצרפתית.

בשנת 1865 היו דיקנס וטרנן מעורבים בתאונת רכבת. הזוג לא נפגע, אך שטף כתיבתו של דיקנס הידלדל מאוד בשנים האחרונות לחייו. הוא נפטר חמש שנים בדיוק לאחר התאונה, ונקבר בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר.

יצירתו

יצירותיו של דיקנס זכו לעיבודים רבים לקולנוע, לטלוויזיה ולבמה. לפי רשומות IMDb היו, נכון לדצמבר 2007, 249 עיבודים שונים לסיפורים של דיקנס. פופולריות זו אינה מפתיעה נוכח אופיים של הרומנים של דיקנס. רוב הרומנים של דיקנס הופיעו במקורם בחלקים בשבועונים וירחונים ועלילתם, כמתבקש, נפתלת, מלודרמטית, ועתירת תהפוכות (כל פרק היה אמור להסתיים בשאלה מותחת שתגרום לקוראים לשוב ולקרוא את החלק הבא), גדושה סיטואציות קומיות ודמויות בעלות אפיונים פשוטים וחזקים. אחדות מדמויותיו הפכו כה פופולריות עד כי קיבלו חיים וביטויים עצמאיים בתוך השפה האנגלית.

אפיון נוסף של כתיבתו של דיקנס היה פתיחותו לדעתם של קוראיו וחבריו לגבי החומר. חברו והעורך הקבוע שלו ג'ון פורסטר קרא את מרבית הטיוטות שלו והשפעתו על דיקנס הייתה משמעותית: הוא הציע לו לרכך את ההגזמות המלודרמטיות, לחתוך פרקים ארוכים מדי, ונתן לו רעיונות לגבי העלילה והדמויות.

טולסטוי וג'ורג' אורוול למשל, היללו את כישרון התיאור הריאלי שלו, את השטף הסיפורי, את ההומור הכובש ואת החשיפה והרגישות של דיקנס לעניים ולילדים כאחד. ס. יזהר, שסגנונו ונושאי סיפוריו שייכים לעולם אחר לחלוטין מאלו של צ'ארלס דיקנס, התוודה מספר פעמים שדיקנס היה המעצב הגדול של כתיבתו. בניית העלילה והמשפט, הריחוק שלו מהדמויות, האירוניה וההומור שלו - השפיעו על יזהר עוד בהיותו ילד שהתפעל מ"כתבים מעזבון בית הוועד הפיקויקי" בהוצאת שטיבל, תרפ"ט.[1][2]

העלילות הגדושות, ההתרחשויות המלודרמטיות המופרכות בחלקן, סצינות סנטימנטליות להפליא ופרודיות שנונות מסבירות את הפופולריות הרבה של דיקנס בעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים. עם זאת, נחשב דיקנס לאחד הסופרים החשובים ביותר, ספריו נקראים עד היום, ויצירתו השלמה הלפני-אחרונה, "תקוות גדולות", נחשבת לאחד מעמודי התווך של הספרות האנגלית.

ייצוג יהודים ביצירתו

ישנן דעות סותרות בנוגע לשאלת יחסו של דיקנס ליהודים. הוויכוח נסב בעיקר סביב הצגת דמותו של פייגין ב"אוליבר טוויסט" – נוכל יהודי המתואר באופן קריקטורי כבעל אף מעוקל ועיניים חמדניות. נוכח הביקורת על דמותו של פייגין, הסביר דיקנס את מניעיו ב"ג'ואיש כרוניקל: "פייגין ב'אוליבר טוויסט' הוא יהודי, משום שלרוע המזל נכון הדבר שבתקופה שבה מתרחש הסיפור, סוג זה של פושעים היו כמעט תמיד יהודים... ושנית, הוא נקרא 'היהודי' לא בגלל דתו אלא בגלל גזעו." לעומת זאת, ברומן "ידידנו המשותף" (Our Mutual Friend), הרומן האחרון שכתב דיקנס, מתוארת דמותו של היהודי ריאה בצורה אוהדת ביותר.

ספריו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ס. יזהר, מקדמות (ספר), זמורה ביתן, 1992, עמ' 225, 227
  2. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר; סיפור חיים, אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, 2013, עמ' 164
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32079760צ'ארלס דיקנס