טיוטה:שיבושי חזן-קהל

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו למכלול ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא ערוך בצורת מאמר ולא כערך אנציקלופדי; חסר קישורים ועיצוב; שיבושים בהעתקה (כמו בניקוד) ועוד.

קהל וחזן

שיבושי חזן-קהל הם שיבושים בסדר האמירה של פיוט-תפילה שהחזן והקהל משתתפים יחד באמירתו לסירוגין, כשצד אחד מתחיל והשני מגיב לו, ובמשך הדורות הקהל, מרוב חיבתו לתפילה, הקדים ואמר את חלקו קודם שבא זמנו ובכך נשתבש הסדר. במרוצת הדורות הלך ונשתרש הסדר המשובש עד שהתקבע כמסורת וכ"מנהג ישראל תורה" שאין לשנותו.

לא-ל עורך דין

בפיוט 'לא-ל עורך דין', כפי הנוהג שמקובל כיום לאומרו, יש מצב משונה: בתחילתו אומרים שורה וחצי: "לא-ל עורך דין, לבוחן לבבות ביום דין, לגולה עמוקות בדין". לאחר מכן ממשיכים עם שורה כל פעם אחת, ובסוף הפיוט נשארת חצי שורה יתומה: "לתומך תמימיו ביום דין", חצי שורה זו נפלטת בדרך כלל מהמנגינה, המותאמת לשורה שלמה בעלת שתי צלעות, והקהל אומר אותה בלחש ובלי מנגינה.

המצב המקורי היה שהחזן אמר 'לא-ל עורך דין' והקהל ענה 'לבוחן לבבות ביום דין', וכך הלאה לסירוגין, החזן אומר והקהל עונה. אלא שבשלב כל שהוא התרחש תהליך שחוזר על עצמו בפיוטים רבים: הקהל רצה לומר גם את החלק של החזן, ולכן הקדים ואמר אותו בלחש. לאחר שענו לחזן "לבוחן לבבות ביום דין" הוסיפו ואמרו בלחש "לגולה עמוקות בדין". הלחש כנראה הפך מהר לאמירה בקול רם, וכך נוצר מצב שהקהל אומר – בחדא מחתא ובנעימה: "לבוחן לבבות ביום דין, לגולה עמוקות בדין", והחזן מיהר להצטרף ולומר גם הוא את כל החרוז הזה, וכך נוצרו חצאי שורות מולחמות. תחת המצב המקורי של זוגות זוגות א-ב, ג- ד, ה-ו, כפי שמתבקש מסדר הכב"ב אותיות, נוצר מצב של א-ב-ג, ד- ה, ו- ז, וכו', ובסוף נשאר חצי יתום של האות תי"ו. במחזורים עתיקים אפשר לראות את המצב המקורי, שורות הפיוט מסודרות זוגות זוגות באופן של א-ב, ג- ד, וכך הלאה.^{[דרוש מקור]}

קדושה

החזן מתפלל מעל לבימה

פיוט ה'קדושה' שאנו אומרים, הינו פיוט קדום. במקורו נתחבר פיוט הקדושה כך שהחזן יקדים קטעי הקדמה ארוכים לפסוקי 'קדוש' 'ברוך' ו'ימלוך' והקהל יענה רק את הפסוקים. בשלב מסוים בעבר החל הקהל להצטרף אל החזן ואמר גם את קטעי ההקדמה. מכך נוצר הנוהג כיום שהקהל אומר 'נקדישך' לפני החזן. מצב זה שיבש את מבנה הפיוט, כי לאחר שאומר החזן את הקטע הזה, עונה לו הקהל 'קדוש' וממשיך, בלי ההפסקה הטבעית שהייתה במקור, את הקטע הבא של החזן "אז בקול רעש גדול", קטע זה אינו שייך ל'קדוש' שלפניו, כפי שאנו אומרים אותו היום, אלא הוא הקדמה לפסוק "ברוך כבוד ה' ממקומו" שאחריו. כפי שניתן להבחין על נקלה מתוכן הפיוט. כך נוצר מצב משונה שההקדמות נדבקו לפסוקים שלפניהן, בעוד שאינן שייכות אליהן כלל. כך גם "ממקומך מלכנו תופיע" שהיא הקדמה ל"ימלוך ה' לעולם" שבסופו, ואינו [כך גם ב'קדושה' של חול: הקהל אומר "קדוש קדוש... לעומתם משבחים ואומרים"; אבל שאחריהן]. המילים "לעומתם משבחים ואומרים" אינן שייכות כלל ל'קדוש' שלפניהן, אלא הקדמת 'ברוך' במקום אחד^{[דרוש מקור]}.

הלל

אפשר לחזות בתהליך התהוות השיבוש הנ"ל, שמתרחש לנגד עינינו בפסוקי "הודו לה' כי טוב" שבתפילת הלל. בפסוקים אלו עונה הציבור אחרי החזן, החזן אומר "יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו" והציבור עונה "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

המבנה המקורי של תפילה זו היא שהציבור רק ענה 'הודו', ולא אמר את הפסוקים 'יאמר נא ישראל' וכו'. כך מתואר בטור (או"ח סי' תכב) "קורא שליח ציבור לבדו 'הודו', והקהל עונין אחריו 'הודו'. וקורא פסוק 'יאמר נא ישראל', והקהל עונין אחריו 'הודו'. וכן 'יאמרו נא בית אהרן', ועונין הקהל אחריו 'הודו'. וכן 'יאמרו נא יראי ה', ועונין הקהל אחריו 'הודו'. וקורין כולם ביחד מן המצר".

גם כאן ברבות הימים חשק הקהל לומר את פסוקי החזן, ולכן התחילו לומר בקול נמוך גם את המלים של החזן 'יאמרו נא בית אהרן' וכו' מיד לאחר שסיימו את עניית ה'הודו'. ועיין במשנה ברורה (תכב, כ) המציין שהאחרונים המליצו על מנהג זה "וכן נוהגין כהיום".

אלא שבמקרה זה עדיין מרגישים אפילו בימינו את הסדר המקורי: המילים 'הודו לה' כי טוב' הן תשובת הקהל על אמירת החזן. ואילו את 'יאמר נא ישראל' אומר הקהל קצת בלחש, ואף אחד עדיין אינו חושב שיש כאן מין פסוק מחובר "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו", אף שיש כאלו שאומרים כך.

וכל מאמינים

בפיוט 'וכל מאמינים' גרם אותו תהליך לשינוי המשמעות. סדרו המקורי של הפיוט בנוי על הכרזה של החזן באחד משבחי הבורא, ולעומתו באה תשובת הקהל:

הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט : וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה
הבּוֹחֵן וּבוֹדֵק גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹת : וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא בּוֹחֵן כְּלָיוֹת
הַגּוֹאֵל מִמָּוֶת וּפוֹדֶה מִשַּׁחַת : וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא גּאֵל חָזָק
הַדָּן יְחִידִי לְבָאֵי עוֹלָם : וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא דַּיָּן אֱמֶת

ההכרזה היא 'האוחז בידו מידת משפט' והתשובה – אכן, הכל מאמינים כי הוא א- ל אמונה ואין עול, שאינו עושה משפט שקר. ושוב הכרזה: הוא בוחן ובודק גנזי נסתרות – והתשובה: אכן, הכל מאמינים שהוא בוחן כליות. וכן הלאה. אפשר לראות זאת גם מסדר הא"ב שהפיוט מיוסד עליו: אוחז ביד - א-ל אמונה; בוחן ובודק - בוחן כליות; גואל ממות - גואל חזק; ודאי שמו - ואין בלתו. וכן כל השורות.

אבל הציבור נוהג כיום לומר 'האוחז ביד מדת משפט' בלחש, ואחר כך מתחיל בקול 'וכל מאמינים שהוא אל אמונה – הבוחן ובודק גנזי נסתרות', כאילו 'וכל מאמינים' הוא תחילת הפיוט. אפילו שמו של הפיוט נשתבש כתוצאה מכך, הוא נקרא 'וכל מאמינים', בעוד ששמו האמיתי הוא 'האוחז ביד' כפי שהוא נקרא בספרי המנהגים האשכנזיים.

המדפיסים, שיודעים את הבעיה, מדפיסים את הפיוט באופן שיוצא ידי חובת שתי הדעות: הם אמנם מתחילים ב'האוחז ביד מידת משפט', אבל כל צלע מודפסת בשורה בפני עצמה, כך שאפשר לקרוא איך שרוצים. אמנם במחזורים העתיקים, הן כתובי יד והן מודפסים, מופיעות שתי הצלעות בשורה אחת, כמו שהעתקנו. וכך רואים את מבנהו המקורי של הפיוט. [כמו כן, הכותרת של הפיוט היא 'האוחז' באותיות גדולות, ולא כמו היום שאין לו כותרת, משום שהורגלו לקרותו 'וכל מאמינים' מחמת שיבוש זה].

הסיבה לשיבוש הזה היא בדיוק אותה סיבה שתיארנו לעיל: ברבות הימים חשק הקהל לומר גם את קטעי החזן, ולאחר שאמרו "וכל מאמינים שהוא אל אמונה" מיהרו ואמרו [מן הסתם בלחש] "הבוחן ובודק גנזי נסתרות", ושוב חיכו שיאמר החזן את הקטע הזה ויענו לו "וכל מאמינים שהוא בוחן כליות". במשך הזמן השתכח לגמרי המצב המקורי, והקהל התחיל לומר בקול רם בחדא מחתא "וכל מאמינים שהוא בוחן כליות הגואל ממות ופודה משחת", אין לזה כמובן שום קשר ושום פשר.

העובדה שפיוט 'וכל מאמינים' נשתבש והשורות הוחלפו, גרמה לכך שבדורות אחרונים התחילו להופיע פירושים המנסים לבאר את הפיוט לפי 'הסדר החדש'. ובמחזור 'שער אפרים' המבואר (הוצאת בלום תשמ"ח, עמ' שנו) פורש כל הפיוט לפי סדר זה! (יעוין במכתבו של ר' יעקב שטרנפלד לקובץ 'בית אהרן וישראל' גיליון קט, עמ' קלד).

חזן וקהל בתפילת שחרית בבית כנסת החורבה

נביא כמה דוגמאות מפירושים המופיעים בספרי אחרונים:

...ומתפרש בזה קשר החרוז שאומרים 'וכל מאמינים שהוא דיין אמת ההגוי באהיה אשר אהיה'... והוא גם כן מה שנאמר אחר זה 'וכל מאמינים שהוא היה הוה ויהיה' - שזהו חותמו אמת שקיים לעולם ראש תוך סוף, 'הודאי שמו' (הוא אמת הוא ודאי) 'כן תהלתו' שכן 'תהלה' גימטריה (עם הכולל) מנין אמת (שם עולם, להרב ישראל יהושע הרצברג, עמ' ח).

...הנה בפייט מר"ה וי"כ 'וכל מאמינים שהוא עונה לחש הפותח שער לדופקי בתשובה' פירשו המפרשים שע"י שהוא עונה לחש יכול כל אדם להודות ולשוב ואין חבירו שעומד אצלו יודע מעוונותיו, ובזה הוא פותח שער לדופקי בתשובה (שפתי חכמים למסכת ברכות דף כד: הרב אברהם הרצל)

...והנה, אם נראה אחר כך טעות בדיני נפשות או בדיני ממונות ואי אפשר למיהדר, הכל מאמינים שהוא א- ל אמונה ולא היה עוול, רק העיקר לפי שהוא הבוחן ובודק גנזי נסתרות ('ישמח משה', פרשת מצורע, ברוקלין תשכ"ב, דף טז: יעוין שם בארוכה).

'וכל מאמינים שהוא זוכר הברית החותך חיים לכל חי'. ולכאורה מהו השייכות זה לזה? אך עניין זוכר הברית הוא ברית אבות... ('שמן למאור', הרב שמריהו שניאורסון, ח"ב עמ' קח).

...ועל ידי זה נוכל להבין תפילת 'וכל מאמינים' שנוסדה על פי א"ב כפול, ונראה כאלו חיפש המחבר ומצא המון מלים ע"פ א"ב, וצירף אותם זה לזה בלי שום המשך או חיבור טבעי זה לזה. ואם היה מהפך הסדר, וכתב, למשל, 'וכל מאמינים שהוא גואל ממות ופודה משחת הבוחן ובודק גנזי נסתרות', לא היה שום נפקותא בכוונת התפילה. אבל באמת טעות גמור הוא לחשוב כן. המחבר רצה להוכיח ולהראות בעליל מדוע אנו מאמינים שהקב"ה יכול לעשות דברים נגד הטבע, ומביא ראיה לזה ממה שעשה ה' בעבר. כלומר, שכן כבר הראה בימי קדם שיכול לעשות דברים המתנגדים אל הטבע. לדוגמה: 'וכל מאמינים שהוא בוחן כליות'; מדוע מאמינים כזאת? - 'הגואל ממות ופודה משחת'. רוצה לומר שכן הראה בימי קדם, בתחיית הילדים על ידי אליהו ואלישע, שיש בידו היכולת לגאול ממוות ולפדות משחת, שהוא בוודאי דבר למעלה מן הטבע. ולכן אפשר גם כן שהוא 'בוחן כליות'. וכן: 'וכל מאמינים שהוא מלך עולם'; מדוע מאמינים כזאת? 'הנוהג בחסדו כל דור'. כלומר, לפי שאנו יודעים שעל פי טבע הדברים לא היה אפשר לבני אדם להתקיים בעולם כזה שהגדול בולע את הקטן ואיש זרוע לו הארץ, ואין החזק דואג כלל לחלש, ומ"מ עולם כמנהגו נוהג, וכל אחר משיג את חלקו ואפילו אלמנות ויתומים וזקנים וחלשים אינם גוועים ברעב בראש כל חוצות. וזהו משום שה' 'נוהג בחסדו כל דור'. ומזה יש לנו הוכחה אמיתית 'שהוא מלך עולם'" ('אוצר הדרוש וההטפה' להרב שלום רבינוביץ, עמ' 43).

הקדמונים לעומת זאת ידעו כמובן את הפירוש הנכון, ולכן אנו יכולים למצוא בפירושי סידור התפילה ל'הרוקח' (מהדורת הרשלר עמ' תרכ) "...לשון היה הווה ויהיה, והוא המבואר ב'אהיה אשר אהיה'... זהו שיסד הפייט ההגוי באהיה אשר אהיה וכל מאמינים שהוא היה הווה ויהיה".

אמר רבא לעולם ליגריס איניש ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר שנאמר גרסה נפשי לתאבה גרסה כתיב ולא כתיב טחנה וברש"י גרסה - לשון גרש וכרמל (ויקרא ב) שלא היה טוחן הדק אלא כריחים של גרוסות המחלקין חיטה לשנים או לארבע [לצורך] מאכל: גרסה נפשי לתאבה - מרוב תאותי לתורה הייתי שובר לפי היכולת אע"פ שאיני טוחנה הדק ליכנס בעומקה

— עבודה זרה דף יט/א

פיוטים נוספים

אותו הדבר קרה גם בפיוטים 'אדירי איומה', 'אתה הוא אלוקינו בשמים ובארץ', 'מלך עליון', ועוד. נביא עוד דוגמה אחת מהפיוט "אלוקי בשר עמך מפחדך סמר" (מרבי אליעזר ב"ר יצחק הלוי) שאומרים ביוכ"פ קטן. הפיוט הזה בנוי במבנה יפה מאוד, שעניינו הוא שהחזן אומר קטע, והקהל עונה לו בכמה מילים - המשלימות את דברי החזן. הדבר בולט גם מתוך סגנון הדברים: הקטעים המיוחדים לחזן מנוסחים בלשון יחיד, או לשון בקשה על הציבור בלשון נסתר – ואינם מיועדים לאמירת הציבור.

אך גם כאן התחיל הקהל לומר את קטעי החזן, אף שהניסוח אינו מתאים לו כלל. ניקח לדוגמה את פתיחת הפיוט "בשר עמך מפחדך סמר", פותח בלשון יחיד בשר עמך מפחדך סמר. וממשיך בלשון נסתר 'ְבַּשׂרַ עְמּו. אם הקהל היה אומר זאת על עצמו, היה צריך לומר 'ְבָשֵׂרנוּ וכן "ָבֵּררִ ניבְ שָׂפַתי כַשַחרָ פּרוּשׂ, עֵנִניְוּ רָפא מְזַבֲח הָהרוּס,ֶחְלַקת לֹשׁוִני תֱּעַרבַ כֶשֶּמן לרוֹס", אם הקהל אומר את הקטע הזה, היה צריך לומר 'ניב שפתינו' 'עננו' 'חלקת לשוננו' בלשון רבים.

בחרוז אחד נוצר מצב מגוחך ממש: (חזן) רֵאה כִּי אָזַלתָ יֵדינוּ וֹיוְשֵׁבי מֹרום שׁחוּ פּסּוֱּ אִמוּנים ובֵכןָ לָקחוּ,ְּ כֶבַד פֶּה וֲעַרל שָׂפה - (והקהל משלים) וִיְּשְׁלחוּ בֵניִ ישראל בָּיֹדו מְנָחה. הגיוני שהחזן יכתיר את עצמו בתואר 'כבד פה וערל שפה', דרך ענווה, אבל שהקהל יאמר זאת על החזן – זה כבר חסר טעם. ברור שהמשפט הזה נועד עבור החזן, ולכן כתוב 'לקחו' בלשון נסתרים, ולא 'לקחנו' בלשון רבים, אף שהקטע מתחיל ב'אזלת ידינו' בלשון רבים. שכן הקטע הזה מיועד לחזן הכולל את כבד פה וערל שפה. וכולל את עצמו והציבור ביחד במילים 'אזלת ידינו', ולאחר מכן מספר שהציבור לקחו אותו לשליח, והוא כבד פה וערל שפה.

שימו לב: תוכן זה הוא בבעלות הרב יעקב לויפר, וניתנה רשות להשתמש בתוכן זה באתר המכלול בלבד

הערך באדיבות הרב יעקב לויפר (c) כל הזכויות שמורות