לבנון תחת שלטון בשיר השני
בשנת 1771 נערך קרב (שלימים זוהה בכינוי "טבח עין-דארה"), שבו גברו הדרוזים הקייסים על הדרוזים הימנים. בעקבות הקרב, היגרו רוב הדרוזים הימנים לאזור הר חוראן בסוריה, אשר חיו בו מעט דרוזים גם לפני כן. ההגירה הפכה את הר חוראן לאזור שבו רוב דרוזי מוחלט. מכאן שמו של האזור עד היום "ג'בל דרוז" (הר הדרוזים, בערבית).
טבח עין דארה (1711) הביא בהדרגה לדלדול האוכלוסייה הדרוזית באזור דרום הר-הלבנון. השטח שהתפנה מאיכרים התמלא עד מהרה בעקבות הגירה של שתי קבוצות אוכלוסין שונות:
- נוצרים-מארונים (רוב המהגרים)
- דרוזים בלי מוצא ("חוסאקות") מובהק (קייסי או ימני)
למרות היותם בני דת שונה, הפכו הנוצרים-המארונים לאיכריהם של המשפחות הדרוזיות החזקות על בסיס ההסדרים הקיימים באזור הר הלבנון של יחסי "אדון-צמית".
היחסים הבין-עדתיים בימיו של בשיר השני התחלקו לאפיזודות שונות, בהתאם למצב הכולל. אך המגמה הסופית הייתה מגמה של העמקת הקרע הבין-עדתי שנבע ממדיניותו של בשיר השני: "הפרד ומשול". בשיר השני, שכיהן תקופה ארוכה מאוד כאמיר ההר, נהג כך לפני שקיבל את חסות שליטי מצרים (עקרון שאומץ בהמשך גם על ידי הטורקים והצרפתים בבואם לשלוט באזור באופן ישיר).
ההיסטוריונים מצאו כי בפועל היו האמירים האחרונים לבית שהאב נוצרים-מארונים בסתר. השינוי נבע, כנראה, מהשינוי בהרכב הדמוגרפי ומעליית כוחם של המארונים, כלומר: מהגידול המספרי של המארונים לעומת הדרוזים. בשיר השני אף הזדהה בגלוי כנוצרי-מארוני ולא הסתיר את עזרתו למארונים. על פי חלק מההיסטוריונים בשיר השני לא רק עזר למארונים בפומביות אלא גם פעל כנגד הדרוזים: העניש בתים דרוזים גדולים ונישל אותם מאדמתם.
בשיר השני, אמנם הוריד את מעמדו של בית ח'זאן המארוני, בית הנכבדים ששלט במחוז כסרואן (מקום מושבו גם של בשיר השני), והפכו לצינור הוצאה לפועל של פסקי הדין שנתן.
אך לעומת זאת, יחסו ל"בתים" הדרומיים – משפחות אדוני המוקטעאת באזור – היה חמור אף יותר. כחלק ממדיניות "הפרד ומשול" סילק בשיר השני את בית ג'ונבלאט, בית הנכבדים הדרוזי החשוב ביותר. מדיניות זו גרמה למורת רוח בקרב בשתי העדות, המארונית והדרוזית.
המפנה הגדול היה בשנות השלטון המצרי של מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשא (1832–1840) בלבנון. המצרים אשר רחשו אהדה לצד המארוני, ביטלו את האפליה המקובלת כלפי המארונים ובכך העלו עליהם את רוגזם של הדרוזים.
בתקופת שלטונם של המצרים הושלם המהפך הדמוגרפי באוכלוסיית ההר מבחינת הרכב העדות: המארונים אשר היו מיעוט נהפכו לרוב גדול.
עם התחלת ההתקוממות נגד השלטון המצרי, החליט השליט המצרי, אבראהים פאשא, לבצע גיוס חובה בהר-הלבנון. הדרוזים אשר סירבו להיענות לגיוס החובה, נכנעו לאחר שאבראהים פאשא ו-18,000 מחייליו פרקו אותם מנשקם. 1,500 איש מהדרוזים המורדים התגייסו. המארונים לא חויבו בגיוס חובה בזכות חסות צרפת עליהם. צרפת התערבה לטובתם מפני שראתה בהם עוגן להגברת השפעתה באזור (צרפת עצמה משכה בחוטים רבים מכפי הנראה. תוך כדי סיפוק אבק שרפה לאבראהים פאשא, היא זאת שעודדה את המרד מלכתחילה בתקווה כי אבראהים פאשא לא יעמוד לו וכך תוכל צרפת לסייע לו אף יותר ולהעצים את שליטתה בלבנון שכבר הייתה ברובה מארונית).
בעקבות מהלך זה נותרו הדרוזים חסרי חסות ונשק.
לאחר מכן, עם התעוררות המרד הדרוזי הראשון בג'בל דרוז, התנדבו המארונים לעזור לאבראהים פאשא בדיכוי המרד, וחיילים מארונים נשלחו לאזור.
כאשר חזרו החיילים המארונים להר התהפך הגלגל: הדרוזים אשר היוו עד לאותה התקופה את האיום העיקרי על המארונים, משום שהיו בעלי נשק, נשארו בעקבות המרד באבראהים פאשא בהר-הלבנון, חסרי נשק. בכך איבדו את כוח ההרתעה שלהם. המארונים לעומתם, האיכרים הפשוטים והמאוימים, החזיקו לפתע בנשק. המצב גרם למארונים להבין את העוצמה שצברו והשינוי שנוצרה מעתה במעמדם. כך נוצרה ההזדמנות והאפשרות לתת ביטוי גם למרירות הסוציאלית בהר-הלבנון.
המצב החדש שהתהווה הביא, כאמור, למרירות בקרב התושבים המארונים כלפי חוץ, אך במהרה התלכדו הכוחות כנגד אבראהים פאשא ובעל בריתו, בשיר השני, אלה ביקשו לקחת את הנשק גם מהמארונים בעקבות ההתרעות מפני פלישה של חמש מעצמות אירופה (רוסיה, פרוסיה, אוסטריה, צרפת ובריטניה) לסוריה. הסיבה להתלכדות המהירה הייתה אי-רצונם של שני הצדדים להתגייס לצבא אבראהים פאשא. פעולה שהייתה צפויה להידרש מהם, מצדו של השליט, אילו פלשו המעצמות.
אך כפי שמיהרו להתלכד מהמניע המשותף, כך מיהרו להיפרד: שני הצדדים לא יכלו להחזיק מעמד כגוף מלוכד. הקרע הבין-עדתי ביניהן הלך וגדל בהתמדה. ההתלכדות הזמנית הזו לא עזרה כלל לאחות את הקרע. להפך, הקרע בין הדרוזים למארונים המשיך להעמיק והתעצם, מעתה ואילך.
| היסטוריה של לבנון | ||
|---|---|---|
|
