אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך הוא כלל בהלכה, לפיו אסור לאדם לחטוא, אפילו חטא קל, כדי למנוע אדם אחר מעשיית עבירה חמורה.

קיים בתלמוד גם משפט הפוך, לפיו עדיף לעבור על איסור קל על מנת למנוע מאדם אחר איסור חמור, ופרשני התלמוד עסקו בהסברת היחס בין שני המאמרים.

לנושא זה השלכות מעשיות חשובות בימינו.

מקור הכלל

התלמוד[1] דן על מקרה של אדם שהכניס בשבת בצק לתנור על מנת לאפותו, והדבר היה בשגגה. כאשר הלחם ייאפה לגמרי - תושלם מלאכת האופה, ובכך יעבור זה שהכניס את הבצק על איסור מן התורה, שהעושה אותו בשגגה חייב קרבן חטאת. לעומת זאת הוצאת הבצק מן התנור ("רדיית הפת") איננה אסורה מן התורה, אלא מדרבנן. לפיכך דן התלמוד בשאלה: האם מותר לאדם אחד להוציא את הבצק מן התנור בטרם ייאפה, כדי להציל את חברו מאיסור חמור? על כך משיב האמורא רב ששת: "וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך?!".

הכלל המנוגד

במקום אחר בתלמוד[2] קיים דיון האם תלמיד חכם ("חבר") מוכן להפריש תרומות ומעשרות באופן שאיננו תקין לגמרי, ויש בו איסור מסוים, כדי להציל את "עם הארץ" מאיסור אכילת טבל.[3] בשאלה זו נחלקו תנאים: רבן שמעון בן גמליאל סבר שה"חבר" לא יעשה איסור קל על מנת להציל את עם הארץ מאיסור חמור. לעומת זאת רבי יהודה הנשיא טען שהחבר יעדיף לעבור על איסור קל כדי להציל את עם הארץ מאיסור חמור.[4]

מקור נוסף בתלמוד, שאיננו מנוסח בתור כלל, הוא המעשה ברבי אליעזר ששיחרר את עבדו כדי שיוכל להצטרף למניין, בניגוד להלכה האוסרת לשחרר עבד כנעני, וזאת משום ש"מצווה דרבים - שאני" (תרגום: מצווה של רבים - שונה), כלומר, מצווה הנעשית על ידי אנשים רבים חשובה במיוחד ומצדיקה לעשות איסור מסוים עבורה.[5]

הבחנות בין שני המאמרים

הראשונים דנים בשאלה: כיצד מתיישבים דברי רב ששת במסכת שבת עם שיטת רבי יהודה הנשיא במסכת עירובין? תשובות שונות נאמרו על כך, המבחינות בין שני הכללים משלושה היבטים: מבחינת אחריותו של האדם החוטא חטא קל, מבחינת אשמתו של האדם הצפוי לחטוא חטא חמור, ומבחינת העבירה עצמה.

מבחינת החוטא חטא קל

כאשר אדם הכשיל את חברו בעבירה - חובתו לעבור חטא קל כדי למנוע את חברו מלעבור על חטא חמור. זהו הנושא בסוגיה בעירובין, כאשר ה"חבר" נתן לעם הארץ פירות ללא הפרשת תרומות ומעשרות, והוא נושא באחריות לכשלונו של אותו עם הארץ, ולכן עליו להפריש כעת, למרות שאינו מפריש באופן תקין לגמרי. לעומת זאת מי שלא אשם בעבירתו של חברו (כמו בסוגיה במסכת שבת, שאחד הכניס בצק לתנור ללא כל קשר לשני) - אל לו לעבור עבירה קלה כדי להציל את חברו מעבירה חמורה.[6]

מבחינת החוטא חטא חמור

כאשר זה שעושה את העבירה החמורה עושה זאת בפשיעה (במזיד, או ברשלנות, כמו בהכנסת הבצק) - אין לחטוא חטא קל כדי להצילו ממנה. כאשר איננו אשם בעבירתו (כמו בסוגיה בערובין, שעם הארץ סומך על החבר שפירותיו הופרשו וכשרים לאכילה) - יש להצילו גם על ידי חטא קל.[7]

מבחינת חומרת העבירה

כאשר עשיית האיסור הקל נועדה לקיים מצווה גדולה (בלשון התוספות: "מצווה רבה"), או למנוע איסור חמור במיוחד - הדבר מותר.[8]

יישומים בפוסקי ההלכה

  • חילול שבת לצורך הצלה משמד - הרשב"א[9] נשאל האם מותר לאדם לחלל שבת על מנת להציל את בתו משמד. הוא השיב שהדבר אסור, מפני שהאב לא היה אשם במצבה של בתו, ולכן אין הצדקה שיעבור עבירה להצלתה מעבירה חמורה. זאת, בהתאם להבחנה הראשונה לעיל. אולם בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שו סעיף יד) פסק שהדבר מותר ואף חובה, על פי ההבחנה השנייה (בהנחה שגם הבת לא הייתה אשמה במצבה) והשלישית לעיל. במשנה ברורה אף הסתפק בצידוק השלישי, והתיר לחלל שבת באיסור מדרבנן לצורך הצלה משמד אפילו כאשר היוצא לשמד היה אשם בדבר, שכן זוהי "מצווה רבה".
  • תיקון עירוב שנקרע בשבת - במידה ונקרע העירוב בשבת, כל מי שמעביר חפצים בתוך העיר עובר באיסור תורה, או לפחות איסור חכמים. כדי להציל את הרבים התירו לבקש מגוי (איסור שבות) שיתקן את העירוב. במידה ואין גוי, אסור ליהודי לחלל שבת באיסור תורה, כדי לתקן את העירוב. אולם פוסקים רבים התירו לתקן את העירוב באיסור דרבנן[10].
  • שיחה טלפונית למניעת חילול שבת - כאשר ידוע שמישהו מחלל שבת לצורך פיקוח נפש, וכעת התברר שאין צורך במעשיו, קיים דיון בין פוסקי ההלכה האם מותר להתקשר אליו (דבר האסור בשבת, לרוב הדעות - מדרבנן) ולעדכן אותו, על מנת שיפסיק לחלל את השבת לחינם.[11] בשאלה זו מצטרפים לעיתים קרובות שיקולים נוספים, שמחשיבים את ההודעה עצמה כפיקוח נפש.[12]
  • תשובה לטלפון בשבת על מנת למנוע התקשרות חוזרת - אין לענות לשיחה טלפונית שאין בה פיקוח נפש גם אם משום כך המתקשר יחלל שבת שוב ושוב בניסיונו להתקשר.[13]
  • קיים דיון בפוסקים אודות דחיית ברית מילה שחלה בשבת, כדי למנוע חילול שבת על ידי המוזמנים לברית.[14]

לקריאה נוספת

הרב יצחק קופמן, הצבא כהלכה, פרק לב

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ד' עמוד א'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ל"ב עמוד ב'
  3. ^ מדובר ב"חבר" שמסר סל פירות של טבל ל"עם הארץ" והלה הלך לדרכו, וכעת אם ה"חבר" יפריש מן הפירות שנשארו ברשותו גם על הפירות שמסר לעם הארץ - יש בכך איסור, מפני שלכתחילה חובה להפריש כאשר התרומה והפירות שעליהם הופרשה נמצאים באותו מקום ("מן המוקף").
  4. ^ הנושא הנדון בסוגיה הוא הפירות, האם יש להניח שהם עושרו לבסוף על ידי החבר. לפיכך הניסוח בתלמוד איננו מה ראוי לחבר לעשות, אלא מה סביר שהוא יעשה בפועל. מכל מקום, משתמע שה"חבר" נוהג על פי ההלכה, ולדעת רבי יהודה הנשיא אכן עדיף לעשות איסור קל כדי למנוע ממישהו איסור חמור.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ז עמוד ב'
  6. ^ תוספות במסכת שבת שם, ד"ה וכי אומרים, בתירוץ הראשון.
  7. ^ תוספות שם, בתירוץ השני
  8. ^ תוספות שם
  9. ^ בתשובה המובאת בבית יוסף אורח חיים סוף סימן שו
  10. ^ שמירת שבת כהלכתה, י"ז, ל"ד.
  11. ^ "הצבא כהלכה" עמ' שיב
  12. ^ ראו שם
  13. ^ "הצבא כהלכה" עמ' שטו, על פי כל ההבחנות הנ"ל בראשונים.
  14. ^ ראו שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן ג.