אבן אל-ראפידן
אִבְּן אֶל־רָאפִידֵן (בערבית: ابن الرافدين, תעתיק מדויק: אבן אלראפדין, מילולית: בֶּן אֲרַם־נַהֲרַיִם) היה כינויו של שדרן הרדיו סַלמָאן דַּבִּי, וכן שמה של תוכנית הרדיו השבועית שלו שעלתה לשידור ברדיו קול ישראל בערבית באמצע שנות ה-60. עיקר התוכנית הוקדש לפרשנות פוליטית ולחשיפת שחיתותם של שליטי מדינות ערב. שידורי התוכנית נמשכו מעל 25 שנה, ותרמו רבות להסברה הישראלית בעולם הערבי. את התוכנית יצר והגיש סלמאן דבי - הוא אבן אל־ראפידן.
תוכנית הרדיו ״שיחת אבן אל־ראפידיין״
בעקבות מלחמת סיני נקרא עזרא דנין, אחד מגדולי ה"ערביסטים", להעניק תנופה לשידורי קול ישראל בערבית, כחלק מהמאמץ ההסברתי הישראלי במזרח התיכון (קול ישראל היה כפוף באותם ימים למשרד ראש הממשלה). דנין פנה לסלמאן דבי והציע לו להצטרף לבית השידור הישראלי, שעבר משידור בשפה הערבית ספרותית לשידור בערבית מדוברת.
דבי יצר תוכנית שבועית בשם: שיחת אבן אל־ראפידן (בן ארם־נהריים) כאשר הוא פונה אל המאזינים דוברי הערבית במזרח התיכון בערבית מדוברת, שפתו של האדם הפשוט, תוך כדי שימוש ברזי הפולקלור וההומור העיראקי. את עיקר התוכנית הקדיש לפרשנות פוליטית, חושף את השחיתות והכזבים של שליטי ערב, מדבר בשבחי השלום ובגנות רוחות המלחמה נגד ישראל.
במשך כל תקופת שידור התוכנית סירב דבי לעמוד בפומבי כאיש שעמד מאחורי התוכנית, מחשש לביטחונו. בשנת 1981 זכה בפרס מנהל קול ישראל בערבית לענייני חדשות והסברה מדינית על התוכנית "שִׂיחַת אִבְּן אֶל־רָאפִידֵן".
הסיפור שסיים את התוכנית
לקראת סיום התוכנית היה דבי משמיע את המילים להן ציפו מאזיניו בכיליון עיניים: هاي هي القصة تفضلوا اسمعوها! (וַהֲרֵי הַסִּפּוּר לִפְנֵיכֶם, אָנָּא הִסְכִּיתוּ וְשִׁמְעוּ!). אז היה מקנח במעשייה או משל מחוכם, שהדגישו את המסר.
בריאיון עם אורי דרומי סיפר דבי: "בתפקידי כקצין משטרה הסתובבתי ברחבי עיראק, ישבתי עם בדואים, שוחחתי ימים ולילות עם אנשים מכל המעמדות. בכפרים לא היו אז טלוויזיה ולא רדיו. איך מעבירים את הלילה? רק בסיפורים. יושבים אנשים ושואלים מנין נושבת הרוח, למה שבט זה אציל יותר מהשבט האחר, והתשובות מתגלגלות ובאות דרך הסיפורים".
הפופולריות של התוכנית
פינתו הרדיופונית של אבן אל־ראפידן הייתה סיפור הצלחה ועוררה סקרנות לגבי זהותו של המשדר. "מיהו אבן אל־ראפידן, אלוף המקללים בשידור הישראלי", הייתה כותרת מאמר שהתפרסם בעיתון העזתי "ידיעות פלסטין" ביוני 1963. תשובת העיתון:
"אבן אל־ראפידן הוא יהודי עיראקי ששמו שלמה כהן שהיגר לפלסטין לפני שמונה שנים, עבד במחלקת מקרקעין והואשם בגנבת חלקות אדמה ומסמכי טאבו. הוא נאסר במחנה מעשיהו ושוחרר אחרי שנתיים, התחיל לשוטט ברחובות תל אביב ויפו ולא מצא עבודה. לכן התחיל לבקש נדבות במעברות של עולי עיראק ברמת גן והתחיל לנגן ולשיר שירי געגועים לארץ מולדתו. אחר־כך התקשר אתו יעקב חזמה והציע לו עבודה כפרשן בבית השידור הישראלי. יהודי עיראק מדברים רבות על אבן אל־ראפידן ואומרים שהוא איש האספסוף, אדם שמבלה את כל זמנו בבתי־קפה, שותה ומשחק קלפים, מסתכסך ומתהולל ומוקף חברים בעלי עבר פלילי".
ב-1970 הזהיר שר ההסברה העיראקי מפני אבן אל־ראפידן, "האלמנט העיקרי הזורע פירוד הן בקרב העם העיראקי והן בין מדינות ערב". ב-1972 כתב זכי אל־ג׳אבר, שר ההסברה העיראקי ופרופסור לתקשורת באוניברסיטת בגדאד, מחקר על השידורים הישראלים בערבית. "דבריו של אבן אל־ראפידן נתקעים כמסמרים בראש", ואישר כי השיחות האלו נהנות משיא של שיעור ההאזנה לרדיו בעיראק.
ב-1976 הגיע מכתב מאת רופא יהודי-עיראקי, ד"ר סלמאן דרוויש בו הוא מספר על הפגישה שלו עם איש שירות הביטחון העיראקי, הממונה על ההאזנה לשידורי חוץ. באותה פגישה, שנועדה לטיפול רפואי, נכנס אחד העוזרים לחדר והניח על שולחנו של איש הביטחון תמליל משידורי הרדיו הישראליים של אמש. "הרשה לי לקרוא באוזניך את מה שנאמר ברדיו. איני מטפל בשום נושא אישי או משרדי לפני שאקרא את שיחת אל־ראפידן. כל העיראקים – משרים ועד שוכני בקתות רעועות – לא מוותרים על האזנה לשידוריו ולנו אין מי שמסוגל להתחרות בו ובאמנות הדיבור שלו".
בימים שלפני מלחמת המפרץ נדמה היה שהוא עומד לחזור לשידור כאשר פנו אליו אנשים משירות הביטחון הכללי ומשרד החוץ – בנפרד וביקשו שיסייע בהסברה לעם העיראקי. הרעיון היה שמילים משפיעות יותר מטילים. היוזם, האיש שהציע להפעיל שוב את סלמאן דבי, היה יעקב נמרודי. "בשנות השבעים ישבתי בטהראן", מספר נמרודי, "ונוכחתי שבשעה שראפידיין עלה לשידור, כולם היו ליד הרדיו. הייתה אז בטהראן קהילה עיראקית גדולה אבל לא רק הם האזינו אלא גם איראנים, בבתים פרטיים, בשגרירויות. כולם היו משבחים ומקלסים אותו. לפני מלחמת המפרץ התארגנה ועדה של אנשי משרד הביטחון ומשרד החוץ, ואני נזכר באבן אל-ראפידן ובהשפעה האדירה שהייתה לו על העיראקים בטהראן. הצעתי להביא אותו, שידבר עם העם העיראקי".
סלמאן דבי
סלמאן דבי (1917–2002) נולד לסוחר תבואה אמיד בבגדאד, גדל בשכונה לא־יהודית ולמד בבית־ספר עממי ממשלתי. חבר ילדות קרוב שלו היה עבד אל-כרים קאסם, לימים ראש מועצת ההפיכה בעיראק וראש ממשלתה. בתום לימודיו התגייס סלמאן לפקולטה המשטרתית העיראקית, והיה היהודי היחיד מבין 80 התלמידים. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1940, בתקופה בה פרחה התעמולה הנאצית בשורות קצונת הצבא והמשטרה.
בטקס הסיום של הקורס המשטרתי נכחו: יורש־העצר עבד אל-אילה, ראש־הממשלה רשיד עאלי אל-כילאני, שרים, מפקד־המשטרה הכללית חָסַאן אל־דין ג׳ומעה, ראש־הפרלמנט העיראקי מוחמד א-סדר, אנשי חוק ומפקדי הצבא. בטקס זה קִבֵּל סלמאן שעון זהב עליו חרוט הכתר המלכותי.
סלמאן שירת במשטרה העיראקית במשך 15 שנים, מהן שנתיים במעבדה לשעת חירום העיראקית. הוא מונה למפקד הכוחות המזוינים במוסול והיה אחראי על הפטרולים העיראקים סביב הגבולות בין עיראק לסוריה. כך התוודע לשבטים משני צדי הגבול ובפרט לשבט המרכזי ״שִמָּאר״ המקורב למלך פייסל הראשון ורכש שליטה מרשימה בלהג ובמנהגים המקומיים. בהמשך הוצב בכירכוכ וסיים את שירותו כמזכיר לשלושה מפכ״לי משטרה. לדבריו, מעולם לא חש ביחס שלילי כלשהו כלפיו מצד השלטונות, גם כאשר קמה מדינת ישראל.
במרץ 1950 קיבל אישור חריג מהמחלקה לויתור על אזרחות המעיד שלא נשללה אזרחותו העיראקית. אישור זה איפשר לו לצאת מעיראק כתייר, ולא כיהודי שויתר על נתינותו - מעשה שהיה בבחינת בגידה בשל תפקידו כקצין משטרה בכיר. בשנת 1951 יצא כביכול לחופשה באירופה, עם אשתו ושלושת ילדיו, אך המשיך לארץ ישראל כשהוא מותיר את כל רכושו בעיראק. עבור דבי, שעזב מעמד וחיי רווחה בעיראק, הייתה הקליטה בישראל משפילה. במשטרה הציעו לו להיות סמל. הוא סירב והלך לעבוד בחברת שמירה. הוא מיאן להיכנס למעברה ופלש לבית ישן בן חדר אחד על גדות נחל הירקון. בשיטפונות של ראשית שנות ה-50, ירד הרכוש הדל של המשפחה לטמיון. דבי נשא את התלאות בגאון, משנן לילדיו כי "חינוך זה הכול“.
לאחר מלחמת סיני הצטרף לקול ישראל בערבית והחל לשדר את תוכניתו, שזכתה להצלחה ולפופולריות רבה. סלמאן דבי נפטר בשנת 2002.
הספר: וַהֲרֵי הַסִּפּוּר לִפְנֵיכֶם, אָנָּא הִסְכִּיתוּ וְשִׁמְעוּ!
בחודש ינואר 2020 יצא לאור הספר "וַהֲרֵי הַסִּפּוּר לִפְנֵיכֶם, אָנָּא הִסְכִּיתוּ וְשִׁמְעוּ!" מאת סלמאן דבי, בתרגום לעברית. הספר, שיצא לאור על ידי אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל, תורגם מערבית לעברית על ידי עזרא מורד. הספר יצא לראשונה בשפה הערבית על ידי סלמאן דבי בשנת 1990, והוא מכיל מבחר סיפורים, מבין מאות, מלווים בתקציר האירועים הפוליטיים כפי ששודרו בתוכנית הרדיו.
תוכנית הרדיו ״צומת המזרח התיכון״
סלמאן דבי תרם רבות, בעילום שם, על פי דרישתו, גם לתוכנית הפופולרית של אפרים אבא "צומת המזרח התיכון", תוכנית ששודרה ברשת ב' במשך 17 שנים. דבי ליקט וערך את החומר, אפרים אבא הגיש. משרד החוץ נעזר בידע הנרחב של סלמאן דבי על העולם הערבי. במכתב פנימי מינואר 1980 נאמר: "מחלקת ההסברה של משרדינו מעבירה הקלטה של ׳צומת המזרח התיכון׳ למספר שגרירים באירופה ואמריקה כחומר רקע לצורכי הסברה".
קישורים חיצוניים
- ״השלטונות הזהירו, תושבי בגדד התמוגגו״ בעיתון הארץ
- ״קול בגדד מירושלים״ מחווה לשדרן המיתולוגי סלמאן דבי בגלי צה"ל
- ״אבן אל-ראפידן״ מאת נאביל עבדול אמיר בעיתון אהוואר
- ״הבורג בהלך הרוח העיראקי״ מאת חאלד אלקושטיני בעיתון אל-אהווסאת
- ״החברות בין עבד אל-כרים קאסם לאבן אל-ראפידן״ בעיתון אהקבאר
- ״גולים עצמיים״ מאת שמואל שגב מעריב
